שלום

יום שבת בבוקר, השלושים באוגוסט בשנת אלפיים וארבע עשרה. 

בעוד יומיים בלבד יסתיים החופש הגדול והתאריך יהיה הראשון לחודש ספטמבר. תאריך מיוחד, חשוב כזה, עבור כל מי שהיה חלק ממערכת החינוך אי פעם. והוא ממש קרוב – עוד יומיים בסך הכל. כשתוקפו של הקוטג' יעבור אני כבר אהיה מורה ומחנכת, כמו שכתב הבחור ההוא בספר ההוא שכולם קראו.

בעוד יומיים בלבד אהיה מישהו. גם עכשיו אני מישהו, אני מישהי, עבור עצמי ועבור חבר שלי ועבור ההורים שלי ועבור הכלב. אך בראשון בספטמבר אקבל תפקיד חדש, כזה שמעולם לא היה לי לפני. אני אתעורר בבוקר, אתלבש בצורה מסוימת, אסע באוטובוס אל בית ספר התיכון, אכנס לכיתה ואפגוש עשרים ואחת אנשים חדשים שיכירו אותי בתור המורה.

סיפרתי אתמול להורים שלי שאני מרגישה קצת כמו שהרגשתי כשקניתי כרטיס טיסה למקסיקו בגיל עשרים. דמיינתי את הרגע הזה בו אני נוחתת במקסיקו סיטי לבד, בארבע לפנות בוקר, בלי לדעת את השפה ובלי שמישהו יחכה לי. התחושה של לדמיין את זה הייתה כל כך מרגשת וכל כך אפלה, שהיא מזכירה לי את עכשיו. הדמיון שלי פשוט לא היה מספיק במקסיקו, ולא היה מספיק מורה בכיתה כדי לדעת איך לדמיין את זה נכון. 

"לדמיין נכון".

אני מנסה להתכונן, אך יודעת שלא אהיה מוכנה.

אני מנסה להחליט, אך מרגישה שכל החלטה היא עקרה וחד צדדית אם עוד לא הכרתי את תלמידיי,

ואני מנסה להרגע – כי אני יודעת שבמקסיקו זה הצליח. והמציאות בסופו של דבר, בדרך כלל, פשוטה ואפשרית יותר ממה שהדמיון שלי רוצה לדמיין.

 

הבלוג הזה יהיה, אולי, היומן שלי. הפסיכולוג שלי. אספר לו על עצמי, על המורים שיהיו איתי ועל התלמידים שלי, בשמות בדויים כמובן. 

אספר לכם איך זה להיות מורה לספרות בשבילי, ואיך זה להיות מחנכת, ואיך זה להיות תלמידה – כי אין ספק שאני גם כזאת ומוטלת עלי משימה חשובה מאד ללמוד את תלמידי ומהם, בכל יום.

אשמח אם תצטרפו.

 

בברכה,

תות.

מודעות פרסומת